ברוך המקום. יתברך בוראנו שנתן לנו את התורה, בזכותה נגאלנו ממצרים. ואילו לא הוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים ולא היה נותן לנו את התורה - הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. כן, בנינו, הבנים שלנו יכולים היו להיות, אולם אז - חלילה לא היו בני ישראל.

ועתה כשגאלנו הקב"ה ממצרים ונתן לנו את התורה, מלמדת אותנו תורתנו הקדושה כיצד להיות כולנו חכמים כולנו נבונים, והתורה גם מלמדת אותנו כיצד לחנך את הבנים, שגם הם יהיו חכמים.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה. בארבעה סוגי כנים מדברת התורה, מספר לנו בעל ההגדה, והתורה גם מראה לנו את הדרך כיצד לחנכם, את כל סוג וסוג מארבעת סוגי הבנים האלו: אחד חכם. הבן החכם הוא ראשון השואלים, הוא רוצה לדעת, ברצינות גמורה וברצון עז, מה מובנם האמיתי-הפנימי של "העדות, החוקים והמשפטים", שצוונו הבורא יתברך בתורה הקדושה. "עדות" - אלו הן המצוות המעידות על הנפלאות הגדולות שעשה ה’ לעמו ישראל: המצה - עדות ליציאת מצרים, הסוכה - עדות על המחסה שנתן ה’ לעם ישראל בנדודיהם במדבר, השבת - מעידה על בריאת העולם ועל ברית הקודש שכרת ה’ עם ישראל עמו, וכן עוד הרבה מצוות כמזוזה, תפילין, ציצית וכו’ תוכן פנימי להם על עדות ואות. אשר מבין כל העמים נהי’ ישראל לעם הנבחר - "אתה בחרתנו". הבן החכם שואל גם לפשר "החוקים". אלו הן המצוות שלא נתגלה טעמם, שאין עליהם כל הסבר, כגון: פרה אדומה (מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים). כלאים. שעטנז וכדומה. הוא גם שואל אודות "המשפטים", אלו הם הדינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. הבן החכם, הפיקח, רוצה לדעת. רוצה להבין, כדי שיוכל לקיים באופן נעלה יותר את המצוות. יודע הוא, הבן הזה, כי צריך הוא לשמור ולקיים את המצוות, בין אם יבין אותן ובין אם לאו. אולם רוצה הוא גם להבין, עד כמה שמוחו הצעיר יכול לקלוט, את יסודות האמונה ומובנם הפנימי יותר של מצוות האלקים.

תורתנו הקדושה אומרת לנו (בפר’ ואתחנן) מה לענות לבן יקר זה. ספר לו, אומרת התורה, כי "עבדים היינו לפרעה במצרים". ספר לו את כל פרשת העבדות של בני ישראל במצרים, את כל הצרות והסבל, עד שריחם עליהם מלך מלכי המלכים. הקב"ה, וגאלנו. "ויתן ה’ אותות ומופתים...לעינינו". במו עינינו חזינו את המופתים, את המכות והעונשים שהנחית ה’ על פרעה ועל מצרים. עינינו הן שחזו את הנפלאות של יציאת מצרים. כולנו ראינו אז במוחש את גדלות הבורא, שהוא בורא אחד ויחיד בשמים ובארץ, ורק הוא בכוחו וביכלתו לשנות את סדרי הבריאה והטבע, והוא עשה ועושה זאת למעננו פעמים רבות. בצורה זו הראה הקב"ה את אהבתו הגדולה והנצחית לנו, בני אברהם יצחק ויעקב, ובחר בנו לעבדו, למען נוכל להגיע על ידי כך לרום-המעלות, אף למעלה ממלאכי-רום.

ולכן הוליכנו ה’ ממצרים להר סיני ונתן לנו את התורה. וכשנגלה ה’ לעמו ישראל בהר סיני קרא לאמר: "אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים! ". בזאת אומר ה’ אל כל אחד ואחד מאתנו: אתה, כמו עיניך, ראית את הנסים והנפלאות שעשיתי, נוכחת לדעת כי אך ורק את טובתך אני מבקש. מוטב לך, איפוא. לסמוך עלי כי כל המצוות שאני נותן לך - לטובתך הם. בין אם מבין אתה ובין אם לאו, סמוך עלי , "ויצונו" - ה’ ציונו, איפוא, לשמור את כל המצוות, כדי שנוכל להגיע על ידן לידי יראת שמים. "לטוב לנו" - למען ייטב לנו כל הימים. "לחיותנו" - כדי שנוכל לחיות חיים אמיתיים. חיי נצח. "וצדקה תהי’ לנו" - כשנקיים את מצוות הבורא תהי’ זאת לנו לצדקה, נהי’ אז זכאים וראויים לחסדי ה’ ולאהבתו, כבימי יציאת מצרים.

לדאבוננו, נמצא הבן החכם (כדוגמת ה"תם" וה"שאינו יודע לשאול") במיעוט: "והי’ כי ישאלך בנך" (לשון יחיד) אולם אצל הרשע - כאן הנם כבר רבים: "והי’ כי יאמרו אליכם בניכם" (לשון רבים). הרשע אינו שואל, אינו מבקש כלל לדעת, הוא דורש, הוא אומר : "מה העבודה הזאת לכם ?" למה לכם כל זאת, העול. השעבוד של המצוות?

הרשע, הבן האוויל והרשע, אצלו המצוות הן כעול קשה, הוא ממאן ללכת ל"חדר", ללמוד ולהבין את תכנם ומובנם. הוא רוצה להיות "חפשי", אינו רוצה לשאת בעול, הוא אינו מבין ואינו רוצה להבין כי דבר זה שהוא מכנה בשם "חופש" - הרי זה שעבוד אמיתי, הן לא יכול להשתחרר מכבלי תאוותיו וממידותיו הרעות והמגונות. אין הוא מבין שהתורה והמצוות נותנות ליהודי את החרות האמיתית - את כח השליטה העצמית, להיות טוב יותר. להשתחרר מהבלי החומריות של העולם, להתעלות למדרגות רוחניות נעלות.

בן רשע זה - אי אפשר לחנך אותו כדברי נועם בלבד, במתק מלים, הן הוא דומה לחית טרף המציגה לראווה את שיניה שעל ידן היא רוצה לטרוף את טרפה. אומר לנו, בעל ההגדה : הקהה את שיניו. ענה לו מענה חריף שיקהה את שיניו. לו, לבן הרשע, צריך לענות: "זבח פסח" - בזכות קרבן הפסח, שלמענו נדרשת אמונה בבורא ומסירות נפש, נגאלו אבותינו ממצרים. כשעבר המשחית על בתי מצרים פסח (דילג) על בתי בני ישראל ששמרו את מצות קרבן הפסח. אולם גם אז, במצרים, היו רשעים כאלו שמיאנו לקבל עליהם את עול התורה, ומוטב היה להם להישאר תחת עול מצרים, הללו באמת נשארו במצרים : כשהעניש ה’ את מצרים במכת "חשך" - מתו כל אלה. ואף רשע זה אילו הוא הי’ במצרים ולא הי’ רוצה לקבל עליו את ה"עול" הזה - לא הי’ נגאל משם. העצה היחידה לרשע זה היא : לא להיות אוויל עד כדי להיפרד מתוך כלל ישראל, כדי שבגאולה העתידה לבוא, במהרה בימינו, יגאל גם הוא בתוך כלל ישראל.

יש עוד סוג בן יהודי: תם, הוא עודנו שלם, תמים. הוא, אמנם, עדיין אינו חכם, אך גם רשע בודאי שאינו. הוא עודנו חף מפשע, טרם התקלקל. הוא שואל בתמימות: "מה זאת?". בסביבתו הוא, בין חבריו ושכניו, נדמה לו כי התורה והמצוות הם דברים מוזרים ולא מובנים. הוא, לדאבוננו, לא קבל חינוך יהודי מסורתי, והכול אצלו כזרות.

ושוב צריך לספר לו את כל הסיפור אודות יציאת מצרים, אודות מתן תורה, אודות מצוות מעשיות. צריך לעורר בו את ההתעניינות בכל דבר שרוח ישראל סבא מרחף עליו למען יצא ממדרגת תם, להיות לבן חכם.

שאינו יודע לשאול - הוא הצעיר מבין כולם, הילד הצעיר עודנו קטן, וצעיר עדיין מלשאול. הוא אינו תופס עדיין מה מתרחש כאן. אודותיו. אומר לנו בעל ההגדה: "את פתח לו" - את האם היהודית, ואתה - האב היהודי, פתח, לפניו את אופקי עושר העולם הרוחני. חנכו אותו ראשית דרכו על פי מסורת ישראל. על ידי חגי ומנהגי ישראל סבא. מקום שם צריך הבן הצעיר לספוג לתוכי את הרוח היהודית. אותו צריך לחנך עם ה"בעבור זה" : - עם המצה והמרור, עם ה"סדר", עם שבת ויום טוב. "בעבור זה" - עבור כל הדברים האלו שהנך רואה כאן אצלנו בבית : הנה ראה, ראה סדר של פסח, ראה שבת יהודית קדושה, ראה כיצד אני מניח תפילין, ראה מזוזה בפתח, ראה את אמא מדלקת נרות שבת, בעבור כל זאת הוציאנו ה’ ממצרים, ובגלל כל אלו יגאלנו הקדוש ברוך הוא גם עתה, כאז, גאולת עולמים במהרה בימינו אמן.