שמחת תורה - סיום התורה
השיח הצבורי ודעת התורה...
מאת: מערכת חב"ד AM 2004-10-03 23:45:38
בימים אלו, בהם עוסק השיח הציבורי בדיונים גורליים; עסקת החלפת השבויים, הסכמי השלום, גדר ההפרדה, ניתן למצוא במרכזי הדברים את דעתם של רבני ישראל המביאים בגאון ובגאווה את דעת התורה הקדושה. נראה כי ערב שמחת תורה הוא הזמן להבין מהיכן שואבים את הסמכות לדבר בשם התורה, ובכלל מי יכול לדבר בשמה, בפרט כשלעיתים פסקי הלכה אלו אינם משאירים פתח לגוון אחר מלבד שחור או לבן.
הגמרא אומרת כי ישנם אנשים טיפשים שעומדים מפני כבודו של ספר התורה, אך לא עומדים מפני כבודם של תלמידי החכמים. את ההשוואה מסבירה הגמרא שתלמידי החכמים קיבלו את היכולת וההרשאה לחדש בגופה של תורה, לדוגמא, יהודי חטא באחת מעברות התורה המחייבות אותו במלקות. על פי דין תורה יש להכות ארבעים מלקות. באו חכמים וחידשו כי כוונתה של תורה, עד ארבעים מלקות ובפועל ’יזכה’ החוטא רק בשלושים ותשע. כיוצא בזה אנו מוצאים בספירת העומר שם נאמר בתורה: "וספרתם לכם...חמישים יום", חידשו חכמים כי כוונת התורה, עד חמישים, ובפועל סופרים ארבעים ותשע. העובדה שתלמידי החכמים מסוגלים להסביר ולפשט את כוונת התורה, ולשנות תפיסת עולם שלימה מעידה על כך שתלמידי החכמים הינם חלק בלתי נפרד מן התורה, הם הפכו למציאות אחת עם חוכמתו ורצונו של הקב"ה וממילא יש לעמוד בפניהם כשם שחולקים כבוד לספר התורה עצמו.
מכיון שהתורה היא אינה הגותו של בשר ודם אלא של הקב"ה לא שייכים בה שינויים. התימרון המתאפשר בתורה הוא בהבנתה ואופן ביצועה, אך בשום אופן לא בהפיכת אסור למותר, טרף לכשר. התורה נתנה את דעתה בכל פרט מהבריאה, ובכל שטח ותחום. דעתם של תלמידי החכמים ורבני ישראל אינה קשורה בהשתייכות לזרם מסויים, אלא בפסק הלכה אותו קבעה התורה, ממנו אין לסור ימין או שמאל. כך למשל ניתן למצוא את דעתם של הרבנים בתחומים רבים שממבט ראשון נראה כי אינם קשורים לכאורה לתורה, אך בעיון מעמיק מוצאים כי ההשלכות מחייבות בהחלט דיון הלכתי מעמיק.
שמחת תורה הוא חג של התורה, לומדיה, ותומכיה. אך מעבר לכך, הוא חג של כל יהודי ויהודי ללא קשר להתמצאותו בנבכי התורה, ובפסקי ההלכה. גם אותו אחד שאינו מתמצא באותיות התורה, רוקד ושמח בשמחתה של תורה כיון שהקשר בין ישראל לתורה הוא זהה ליחס בין אב לבן. גם כשילד אינו מגלה תכונות אופי חיוביות וכשרונותיו אינם מזהירים, הוא זוכה לאהבה אמיתית מצד אביו, כיון שקשר זה אינו תלוי בדבר, הוא אינו מבוסס על קבלה ונתינה, אלא על אהבה עצמית. כך התורה, גם אותו יהודי שלא זכה לטעום טעמה של תורה, רוקד בשמחת התורה. ביום זה לא נמדדת כמות הידיעה או איכותה, כולם רוקדים, זה לצד זה, זקנים לצד ילדים, וחכמים לצד אלו שעדיין אינם.
פרשת וזאת הברכה החותמת את חמישה חומשי תורה מציגה את הבעלים הבלעדיים על התורה; "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". עם ישראל כולו קיבל את התורה באופן של ירושה. כשם שירושה נופלת לידי הבן גם אם אינו מבין את משמעותה, כך התורה שייכת לכל יהודי אף כשאינו יודע את תוכנה וער מספיק למשמעותה. זאת הסיבה שבשמחת התורה רוקדים עם ספר התורה כשהוא עטוף, על מנת לבטא שהקשר של היהודי עם התורה לא קשור בידיעתה, אלא בעצם היותו יהודי.
כל יהודי הוא בעל הבית על התורה, בכוחו ללמוד ולחדש, אך בו בזמן לזכור כי התורה היא בעלת הבית עליו. לימוד התורה לא נועד רק להחכים ולפתח את כלי השכל, אלא לעדן את האדם ולזכך את מידותיו. כשמתבוננים ביושר והצדק, בעידון והזיכוך שהעניקה לנו התורה, פורצת שמחה פנימית על "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
כל יהודי הוא בעל הבית על התורה, בכוחו ללמוד ולחדש, אך בו בזמן לזכור כי התורה היא בעלת הבית עליו. לימוד התורה לא נועד רק להחכים ולפתח את כלי השכל, אלא לעדן את האדם ולזכך את מידותיו. כשמתבוננים ביושר והצדק, בעידון והזיכוך שהעניקה לנו התורה, פורצת שמחה פנימית על "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
